mark-duffel-422279-unsplash

מהם חוקי האימפרוב?

גם אחרי שעושים אימפרוב כמה שנים, יוצא מדי פעם לעבור על החוקים.

אימפרוב זה לא כמו רכיבת אופניים. זה לא מיומנות אחת שברגע שמבינים אותה אפשר להמשיך הלאה. זה כלי שכל הזמן צריך לשכלל ולעבוד עליו. אימפרוב עובד ברמה השטחית ביותר וגם העמוקה ביותר.

שחקני אימפרוב טובים הם שחקנים שיש להם בגרות פסיכולוגית לא קטנה. הם מסוגלים לוותר על האגו שלהם, להיות קשובים לפרטנר, לזרום עם רעיונות, לחשוב על רעיונות. לעתים קרובות יוצא לי להתבונן במופע אימפרוב ולהתרשם מהמיומנות של השחקנים והשחקניות מולי.

למרות שבאימפרוב אין טקסט כתוב מוכן, זה לא אומר שאין חוקים.

הנה כמה חוקים שיכולים לעזור לכם להמנע מטעויות נפוצות ופשוט ׳להבין את זה׳.

1. לא להכחיש

הכחשה, או denial, היא אחת הטעויות הנפוצות ביותר ששחקנים מתחילים עושים. יש כמה סיבות שהם עושים את זה, והעיקרית מביניהן היא פשוט כדי להצחיק.

אחת הפרסומות הידועות בעולם ממחישה באופן טוב איך הכחשה הורסת סצנה: https://www.youtube.com/watch?v=dBqhIVyfsRg

הסצנה כולה נבנית עם הסיפור של המנורה, ורק בשנייה האחרונה מופיע בחור ומכחיש את כל הסיפור של המנורה כמשהו לא הגיוני.

הנה דוגמא להכחשה:

שחקן א׳: ורדה, קנית לך זר לכבוד היום נישואין ה10 שלנו!

שחקנית ב׳: אבל אנחנו לא נשואים.

כשאנחנו מכחישים, אנחנו הורגים את הסצנה. זה ההיפך מ-׳כן וגם׳, החוק הכי בסיסי של האימפרוב.

אנשים מפרשים את ׳אסור להכחיש׳ בתור ׳אסור לא להסכים׳, אבל זה ממש לא נכון. יש הרבה מקרים ששחקן על הבמה לא צריך להסכים.

שחקן א׳: אכפת לך לבוא איתי לסמטה פה ואכניס לך מכות?

שחקן ב׳: אין מצב! מה פתאום?!

שחקן צריך לפעול לפי האמת שהסיטואציה דורשת, ומובן שבדוגמה הזו הסיטואציה דורשת שהשחקן יתנגד. שימו לב, שהשחקן התנגד להצעה, אבל לא הכחיש אותה. הוא לא אמר ׳אין פה סמטה׳.

2. לא צריך ׳לנסות׳ להצחיק

אוקיי, אני אזהיר מראש – החוק הזה הוא בעייתי.

וויל היינס כתב על הנושא הזה של לא לנסות להצחיק.

אני אנסה לתמצת את הבעייתיות.

אחד הדברים הראשונים שמלמדים שחקני אימפרוב זה לא לנסות להצחיק.

למה?

שחקן עולה על הבמה. במוח שלו מתרוצצות 2 מחשבות עיקריות עקשניות: איך אני לא עושה פדיחה ויוצא מושפל, איך אני מצליח להצחיק.

הבעיה עם המחשבות האלה היא שכשהשחקן חושב על זה, הוא לא מקשיב, הוא לא פתוח להצעות – ולכן הוא הופך לשחקן גרוע. וככל שהוא מתמיד במחשבות האלה, ככה הוא נהיה שחקן יותר גרוע, ככה הוא מנסה יותר להצחיק, ככה הוא פחות מקשיב וכו׳.

מעגל אכזרי.

הבעיה היא שאחת המטרות העיקריות של אימפרוביזציה היא אכן שזה יהיה מצחיק.

העניין הוא כזה, יש דרך לשחק באימפרוב באופן שיהיה קשוב, בעבודת צוות, אבל גם שיאפשר לכם להכניס את הרעיונות המצחיקים שלכם לתוך הסצנות.

3. תמיד תספרו סיפור

סטוריטלינג זו מיומנות קריטית באימפרוב. אחת החשובות.

ברגע ששחקן לומד סטוריטלינג, ומיישם את זה בכל סצנה, באופן מיידי הסצנות שלו נהיות יותר טובות.

אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא ששחקנים על הבמה משחקים אנקדוטות. מישהו מהקהל נותן להם הצעה, ביטוח לאומי, ומתפתחת סצנה בין גימלאי שרוצה קיצבה ופקידה. אני כותב מתפתחת, אבל למעשה לא מתפתחת שום סצנה כי השחקנים לא דואגים להתקדמות הדרגתית של סיפור.

לכל סיפור יש מבנה.

א. מצג (אקספוזיציה) – באימפרוב זה נקרא הרבה פעמים ׳בייס ריאליטי׳. השלב בו השחקנים מבססים את ה-מה, מי ואיפה.

ב. סיבוך (או קשירה) – הסיבוך בסיפור, ובדוגמה שלנו כשהגימלאי מגלה שהוא חייב לביטוח לאומי מיליון ש״ח.

ג. תפנית (או מהפך) – כשהעלילה מתחילה לנוע לפתרון.

ד. התרה – כשהסיבוך נפתר.

ה. רגיעה – הדמויות חזרו למצב הרגוע שלהם.

אז באימפרוב, מכיוון שזה פורמט לא מתוכנן, הקצב של התקדמות הסיפור הוא שונה. האקספוזיציה היא קצרה, כמה שיותר קצרה. הסיבוך הוא ארוך, רוב הסצנה למעשה. ולבסוף, התפנית, התרה ורגיעה קורים מהר.

אנשים לעתים טועים וחושבים שבעוד שתיאטרון פלייבק מתמקד בסיפור, באימפרוב סיפור לא משנה באמת. למעשה, אחד הפורמטים הכי נפוצים, ושאני הכי אוהב, כולל התחלה עם סיפור כלשהו של אחד השחקנים, ואחריו סצנה שמתבססת על אותו הסיפור.

במקרה הזה, הבנת מיומנות הסיפור חשובה לשני החלקים: גם לחלק בו השחקן מספר את הסיפור שלו, וגם לחלק בו השחקנים הופכים את זה לסצנה או סדרת סצנות.

הנה דוגמה לפורמט הזה, מתוך המופע Assscat: https://www.youtube.com/watch?v=823jR7yJVac

4. תבואו עם אנרגיה

מאוד נפוץ ששחקנים ינסו להביא את ׳האני האותנטי׳ שלהם לבמה. אני מבין את זה. כשרואים שחקן מזייף התלהבות על הבמה, זה פשוט מעצבן.

אבל, וזה אבל גדול. הבמה זה מקום מיוחד. זה לא פשוט ריאליטי. הפעילו מצלמה על החיים עצמם. הבמה זה החיים מזוקקים. אם מגיעים לבמה עם חצי כוח, זה לא עובד. זה מביך, זה גרוע. הרבה יותר גרוע מאשר שחקן שמזייף התלהבות.

באנו לראות מופע אימפרוביזציה. באנו לראות שחקנים מזיעים, מנסים, מתאמצים. לא באנו לראות שחקן שעושה לנו טובה שהוא שם. שבקושי מתאמץ. שמשחק בדיוק איך שהוא מרגיש באותו רגע, גם אם הוא מרגיש ׳סתם׳.

שום דבר לא יכול לצוץ מ׳סתם׳, מאדישות. היופי של החיים נאבד.

5. לבוא נקי

טופו, ככה קראה למצב הזה מורה לאימפרוב שהייתה לי. להגיע טופו, נקי, בלי אג׳נדה.

גם היום, אחרי שאני עושה אימפרוב הרבה שנים, אני מזכיר לעצמי את החוק הזה הרבה פעמים לפני שאני עולה לבמה. הפעולה הפיזית של להתנקות, להגיע חלק.

יש בפעולה הזו של להתנקות משהו ממכר. זה הופך אימפרוביזציה לפנאי ממכר. אתה לומד להתחבר ברגע, להקשיב למה שאחרים אומרים, לברוא מציאות.

הנה דוגמה איך באים לא נקיים.

הצעה: שוד

1: אוקיי אנחנו חייבים לשדוד את הבנק לפני שמנגנון הנעילה יתחיל

2: אל תשכח את היהלומים בכספת!

1: אתה זוכר שמנגנון הנעילה הזה גם עוצר את מכשירי הקשר שלנו

2: יש שם את היהלום הכי גדול בעולם!

זה כאילו יש שתי סצנות שמתנהלות במקביל. הסצנה הופכת למשעממת. במקום זה, הנה מה שקורה כשמקשיבים:

1: אוקיי אנחנו חייבים לשדוד את הבנק לפני שמנגנון הנעילה יתחיל

2: תזכור שאנחנו ננעלים רק אם אחד הפקידים לוחץ על הכפתור

1: נכון, בגלל זה צריך קודם כל לנטרל אותם. אל תדאג זה עלי.

עכשיו כשהשחקנים מקשיבים אחד לשני ומגיבים אחד לשני, הסצנה יכולה להתפתח.

סיכום

ברור שלא מדובר פה על כל חוקי האימפרוב. כדי להצליח בתיאטרון אימפרוביזציה, צריך להשקיע. החוקים האלה עוזרים לנו להבין מהו התהליך המוזר הזה שעובר עלינו כשאנחנו מתחילים לשחק באלתור מול אנשים אחרים. זה קשה, מאתגר, דורש את כל הכוחות המנטליים והפסיכולוגיים שלנו. בתקווה, זה גם כיף בדרך.

Share this post

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest
Share on print
Share on email